הורותנו להורינו /מיכאל פז
(מאי 2006)

במעגל החיים אנו מתחילים בתלות מוחלטת בנציגי עולם המבוגרים הקרובים אלינו מכל וחולפות שנים עד שתלות זו מצטמצמת יותר או פחות. לתלות מרכיבים שונים – פיזיים, כלכליים, חברתיים, רגשיים. בתהליך הטבעי, אנו צומחים ובמקביל הופכים פחות ופחות תלויים בהורינו. אלא, שמעצם הגדרת החיים כמעגליים – אנו סובבים הולכים בעולמנו ואחרי שיא (ונכון יותר לדבר על – שיאים), דרכנו מישורית במובנים או בהיבטים שונים והיא הופכת למורד עד לקרבה מובהקת לנקודת ההתחלה.

לרוב כוחנו הולך ועולה עם הגיל במובנים רבים ויש דברים שלא יקחו אותם מאתנו כגון השכלתנו, ניסיון החיים שצברנו, מצבת נכסינו, מערכת קשרינו וכיוצא באלו. כל אלו עומדים לנו כדי לשרוד ולתפקד במיטב יכולתנו גם לעת זקנתנו, כאשר העולם שבו אנו חיים עבר מטמורפוזה לעומת זה שקיבל אותנו כפעוטות.
אם הכל הולך למישרין, ילדינו הולכים ומתמקמים יותר ויותר כבוגרים בחברה והם מתמצאים בעולם ההווה יותר ויותר טוב מ"כוכבי העבר". במקביל למבטנו לבחון אותם, את ילדינו, אנו סוקרים את הורינו ונוכחים לדעת עד כמה הם זקוקים לנו יותר ויותר כדי להתמצא ולתפקד בעולם שכמעט עקף אותם.

נראה כי בתנאים נורמליים אנו צפויים להפוך הורים להורינו ובהזדמנות זו – לנסות להשיב להם מעט (או הרבה) על כל מה שהעניקו לנו.
אך מעט לפני שנזדקק לילדינו כדי להתמצא בסבך החיים שהולך וסוגר עלינו, רק קצת לפני-כן – הורינו מתחילים לצפות לכך מאתנו. חוכמתם וניסיונם לא מספיקים להם כבר כדי לקבל החלטות בתחומים שונים והם נועצים בנו וזקוקים להכוונתנו ואף לסיוענו הקונקרטי והמוחשי.

יש ש"המזל" מאיר לנו פניו ואנו זוכים לאריכות ימים אלא שלא תמיד היא מלווה באיכות חיים סבירה. אז אנו הופכים יותר ויותר חסרי-אונים ויש אשר נגיע להיות סיעודיים כתינוקות ממש.

לא מכבר פגשתי את סיפור הסב במשפחה, שהורחק משולחן האוכל המשפחתי בגלל צורת אכילתו המלכלכת והבלתי אסתטית והושב בנפרד בקרן זווית עם כלי אוכל מעץ (בלתי שבירים). בסיפור שקראתי מתעניין נכדו באופן בו נוהגים הוריו בסב, כדי שידע כיצד עליו לנהוג עם הוריו בהגיעם למצבו של הסב.

כשם שהורינו משמשים לנו מודל להורות כלפי ילדינו, כך הם אמורים לשמש לנו מודל להורותנו כלפיהם כאשר וככל שהורותנו זו תתבקש.
כמי שלא זכה להכיר את הורי הוריו (כולם נספו טרם הגיעי לעולם, תהי נשמתם עדן), לא יכולתי ללמוד מעשייתם כלפי הוריהם על הצפיות שלהם ממני (ולא רק שלהם).
הדברים אמורים בי ובשתי אחיותיי ובאחי. לא למדנו אם כן מהורות הורינו להוריהם על הורותנו להורינו.

לא למדנו?
לא בהפנמת חיקוי תוך צפייה והאזנה אקטואליות; אולם, עשינו כל זאת ביחס ל"תחליפי ההורים" שהיו להם. עמדנו על יחסם לזקנים וראינו את הענקתם והאכפתיות שגילו לחולים, לבודדים, לנזקקים. בהיותם מי שחזקה עליהם לקיים מצוות ברוח היהדות, מצוות "והדרת פני זקן" נכללת בהן והם הקפידו לקיימה בדביקות ובאמונה. ככל שזכינו לחיות בקרבתם של הורינו, לא יכולנו שלא לעמוד על הורותם למכרים קשישים ולהפנים את גישתם.

ברבות הימים כשהורינו הזדקנו ומצב בריאותם הידרדר עוד ועוד, נחלצנו ארבעת ילדיהם לטפל בהם ובניגוד לחזון הנפרץ בו אחד הילדים נושא בנטל כמעט לבדו והאחרים מסתפקים במתן עצות ובטענות – חלקנו בינינו איש ככוחו את התפקיד ולדעתי מילאנו אותו בכבוד.

יש אפוא למידה ממודלינג ישיר, יש ממודלינג עקיף, יש מקריאה וצפייה ושיחה וסקירת העולם הסובב אותנו ויש גם שכל ישר (כשיש!)





















____________________________________________________________________
13.01.06